כתבה: סהר זיו
כשאוריין הייתה בת 3, הגענו לגן שעשועים במושב בו גדלתי. היה מללאאא לכלוך על הרצפה. נגעלתי, התבאסתי, ביקרתי את האנשים שלכלכו בליבי..
ואז החלטתי שלא בא לי שהבנות ישחקו כשדוחה ככה. היינו שם לבד, ומצאתי את עצמי אוספת בזמן שהקטנות משחקות במתקנים.
אספתי ואספתי וזרקתי. וזהו, בלי לומר מילה.
חודשיים אחר כך חזרנו לאותו גן שעשועים, ואני בכלל לא שמתי לב ללכלוך הפעם, פחות קפץ לי לעין. הייתי עסוקה במחשבות שלי.
בדיוק כשניגשנו לקרוסלה, אוריין מסתכלת על הרצפה ואומרת לי – “אמא, צריך לנקות את הלכלוך נכון?”
הנהנתי קצת המומה, והתחלתי לנקות איתה. היא קפדנית, לא פספסה אף פיסה, ובמקום לשחק בקרוסלה-
זה הפך להיות השעשוע שלנו בגן השעשועים- לרדוף אחרי הלכלוכים. עוד לכלוך ועוד לכלוך, ואני מנסה לשחזר ולהבין מה קרה כאן עכשיו.
דוגמא אישית
ילדים לא צריכים שנתווך להם הכל. הם לא צריכים שננמיך קומתינו אליהם נסביר להם בקול ילדותי ומזוייף- “נכון שכשמלוכלך לא נעים?? נכון שצריך לנקות??? נכון שלא בא לך לשחק פה כשמלוכלך??”
זה לא אמין להם. זה לא שוקע ונשאר. זה מטיף וההטפה גם מקטינה, ובדרך כלל יוצרת במקרה הטוב שינוי מידי, במקרה הרע- אנטי.
אז מה הדרך ליצור שינוי בהתנהגות?
יותר מהכל- יותר מה-כל- הם צריכים דוגמא אישית.
זה נשמע הכי פשוט אבל זה הכי לא-
דוגמא אחרת מחיינו- אני לא אדם מסודר במיוחד. ועם זאת, יש לנו טקס סידור החדר ילדות כל פעם שהולכות לישון. זה ממש חלק מהטקס שינה, סימן שמתחילים להתכוונן לשינה.
אפילו הגדלתי ואימצתי את שיר הסידור של הגן, ובהתחלה נרשמה הצלחה מסחררת.
אבל.. לאחרונה מצאתי את עצמי מסדרת לבד ומתמרמרת בעוד היא משחקת ומסתכלת עליי מצחקקת.
ישבתי וחשבתי- מה אני עושה לא נכון? איפה פספסתי פה?
אה. כן. דוגמא אישית.
את החדר שלי אני טורחת לסדר אולי פעם בשבוע. ובשאר הזמן.. בלגאן.
הסלון? רק כשבאים אורחים. המטבח? רק כשעמוס מדי ואי אפשר לבשל.
בקיצור, הבנתי שאני צריכה לשנות את ההרגל שלי, כדי שהיא באמת תטמיע את שלה.
כי איזה מן דבר זה לצפות ממנה לסדר את החדר כל ערב כשבשאר החדרים תוהו ובוהו?
החותמת שנשארת בראש שלה זה מה שהיא רואה כל היום, ולא הטקס הנחמד אך מעושה שיצרתי לה יום יום.
אז מה, אני אמורה להיות טלית שכולה תכלת?
לא! ממש לא. אבל את לא יכולה לצפות מהילדה שלך להיות אחת כזו גם(:
כך שיכול להיות שאם אני יודעת שאין מצב ליצור שינוי אצלי- שווה לוותר מראש על ליצור אותו אצלה.
חבל על ההתנגשות ביניכם, הכעסים, והמאמץ.
כמו כן- זה תהליך, גם כשאנחנו מודעות לזה- לראות איזה פינה אנחנו מפספסות.
במקרה בגן שעושועים הייתי האמא ששמה לב, (בחדר, כאמור, לא ממש שמתי לב)
והיא חרטה את ההתנהגות שלי בתעלות הזכרון, כשחזרנו חודשיים (!) אחרי לאותו המקום, היא פשוט עשתה מה ש’לימדתי’ אותה.
זה אחריות סופר כבדה להיות זאת שמסתכלים עליה, ועושים כמוה. הכל.
כל פאדיחה שלי מוגדלת פי עשר כשהילדה שלי עושה אותה. וזה מעצבן בטירוף כי אני רואה את עצמי והכעס הוא עוד יותר גדול.
כך למדתי להסתכל מהכיוון ההפוך- כשאני כועסת על ההתנהגות שלה-
להבין איפה אני מתנהגת ככה? איפה פספסתי?
ו- וואלה, כשמצליח לי להיות האדם שאני שואפת להיות, כל הצלחה שלי מוגדלת פי עשר, וחוזרת אליי ומזכירה לי שכדאי לנקות שיהיה לנו נעים לשחק…
וכך הילדים שלנו הופכים להיות המורים הכי טובים שלנו.
סהר זיו (לחצי ליצירת קשר)
מלווה עסקים ונשים בתהליכי צמיחה, הזכרות במהות, וחיבור לאינטואיציה. מגיעה מעולם היוגה כדרך ופילוסופיה. מנחת מעגלי נשים, מדריכת יוגה להריון ואחרי לידה. אמא לאוריין ולאליה אור, בת זוג של יונתן, גרה בשאר יישוב קרוב לאדמה ולטבע.
