‘לחזור לעצמי’
צירוף המילים האלה מעורר בי כל כך הרבה רגשות מעורבים;
הגעגוע לגוף המוכר שלי- להסתכל במראה ולדעת את מי אני עומדת לפגוש,
הכמיהה לתחושת הבטחון שהילכתי איתה ברחוב, בבגדים, ובכל אירוע חברתי,
הכעס על כל מי שמצפה ממני ‘לחזור’ ונדחף ושואל שאלות מיותרות ופוגעניות ( ‘נו, כבר חזרת למשקל לפני הלידה?’ או ‘את בטוחה שלא שכחו לך עוד אחת בפנים?’)
התסכול על החברה שהפכה את המושג ‘לחזור לעצמי’ לשיווק לגיטימי לחוגי כושר אחרי לידה.
מי הביא את המונח הזה בכלל??
כאילו יש לי מכונת זמן בבית ובכל רגע אני פשוט אוכל להכריז ש ‘חזרתי’.
אנחנו אף פעם לא חוזרות. אף פעם.
ולמה אנחנו כל כך רוצות לחזור?
הגוף שלי תמיד יהיה אחרי לידה.
הוא יכול להיראות מדהים
חזק ויפיפה
זוהר ומושלם
ועדיין, הוא יהיה אחרי לידה.
בא לי לחיות בעולם שיש שלטי חוצות, עם הבטן והעודפי עור
שכתוב עליהם ‘האלה הזו הביאה חיים!’
בא לי ללכת ברחוב עם המנשא והשקים בעיינים, ושבמקום מבטים מרחמים אקבל עיניים נוצצות- ‘ואוו, זאת היא! הקטנה הזו יצאה ממנה! איזה לביאה!’
בא לי שכמו שבהריון אנשים מתרגשים מהבטן ככה יסתכלו בטן המפונצ’רת בפליאה אחרי ויגידו- ‘וואו, כל זה בזכות ההריון??’
לא רוצה לשאוף לחזור לעצמי יותר.
לא רוצה לחזור.
הבאתי חיים לעולם.
אני רוצה לתפוס את הבטן בחיבה, כמו שוקיים של תינוק שמנמן, ולחייך לעצמי במראה באהבה
אני רוצה להיות גאה בכל סימן מתיחה, כפל, צלקת שהלידה הזו הביאה איתה.
תודה לאלה על הזכות ללדת.
תודה לגוף על הזכות לשאת בכל סימן לידה.
מאחלת לי ולך, להביט באהבה למראה
ולהעריץ את כל סימני הלידה.
לדמיון מודרך שיעזור לך להרגיש קצת יותר מחובקת
לקבוצה שלנו, שם תרגישי קצת פחות לבד בסיפור הזה – חכמת המאמות
