כתבו: סהר זיו ודנה נתיב
מגלגלת חודשיים אחורה; עברנו דירה, ואוריין (3.9) התחילה גן חדש, שישה ימים בשבוע, וניתנות לנו שתי אופציות- או לאסוף אותה בשתיים, או בארבע.
הגננת ממש מבקשת לבחור אחד מהם ולהיות עקביים.
בשיקולים שלי, הכי הגיוני לי לאסוף אותה בשתיים;
כיוון ששנה שעברה היא הייתה בגן של ארבעה ימים בשבוע עד אחת, זה היה נראה לי מעבר קיצוני מדי.
וגם, אנחנו מקפידים על לישון מוקדם, שש וחצי כזה (אחרת אני הופכת למפלצת עייפה ולא נחמדה בכלל) וזה לא משאיר הרבה זמן יחד.
ולבסוף, אחותה במשפחתון, וזה ממש מסתדר עם הלו”ז של האיסוף שלה.
אמא לא-מספיק
נחזור לבכי של אוריין (3.9)- זה בכי! של ממש!
ואני, אוכלת סרטים.
מצד אחד חושבת שזה משהו שאני עושה בשבילה! כדי שיהיה לה הרבה זמן עם המשפחה, בבית, בכיף.
מצד שני היא לא רוצה.
הכי קל לי פשוט לוותר ולתת לה. אבל הסרטים מתחילים לטחון אותי בראש-
כנראה שלא כיף לה מספיק בבית. כנראה שאני לא מספקת לה את מה שהיא רוצה מספיק.
אני לא אמא טובה מספיק. אני לא מונטסורית מספיק. אני לא אנתרופוסופית מספיק. אני לא מספיק!
אוקי. לנשום.
כנראה שאני צריכה לעשות יותר פעילויות ועניין אחרי הגן.
אני מנסה לקבוע עם חברים, לקחת כל יום לנחל, לגן שעשועים להכין חלות ועוגיות, ליצור משחקים שווים ופעילויות.
אני קרועה!
ועם זאת מגיע סוף היום בגן ואני עדיין מקבלת את התלונה: ‘אבל עצרת אותי באמצע המשחק!!’
יום אחד, רגע אחרי הדרמה אני שואלת אותה בכניסה לגן אם היא רוצה לחזור פנימה.
היא לא עונה, ומראה לי מכה שהיא קיבלה היום ומתחילה לבכות שהמכה כואבת לה.
כשאני מציעה לה להכנס חזרה לגן שהגננת תשים לה פלסטר היא בוכה על המכה ממש ממש,
ולא רוצה לחזור.
פה חשדתי.
הפעם מנסות מכיוון אחר
אני מתייעצת עם הגננת המהממת, שסה”כ מעודדת את זה שנבוא מוקדם.
אנחנו מחליטות יחד לנסות יום אחד מלא.
בסוף היום המלא אני באה לאסוף, ונחשו מה אוריין אומרת?
“אמא!! הפסקת אותי באמצע משחק!!”
למרות שהיא הילדה האחרונה בגן, והיא משחקת לבד.
אוקיייייי!
זה בכלל לא קשור ליום המלא. אנחת רווחה קלה. אני לא אמא גרועה. אני לא לא מספיק. זה לא קשור אליי. הללויה.
לשם שינוי אני ניגשת לאחת והיחידה, אוריין זיו, שתבהיר לי מה העניין:
“אמא! הפסקת אותי באמצע משחק!”
“באמצע איזה משחק אהובה שלי?”
“באמצע הכלי עבודה והפאזלים!”
אחרי בירור עם הגננת, אני מבינה שבשעה הרגילה שהיא הולכת, בדיוק מוציאים משחקים שונים מהמשחקים של הבוקר. כל הצעצועים המרגשים והחדשים בחוץ ואז- לוקחים אותה.
ברור שהיא בוכה!! זה מאד מבאס.
למה בוכים אחרי הגן
גם אחרי יום מלא שהיא שיחקה בהכל והרבה, היא תבכה.
המשפט הזה כבר נגיש אז היא משתמשת בו. אבל בתכלס-היא צריכה לשחרר קצת, כי היא חוזרת הביתה. כשאני חושבת על זה לעומק, זה קורה גם כשאנחנו חוזרות מפליידייט אצל חבר/ה, גם אחרי קניות או הרבה זמן בגן שעשועים
בחוץ אנחנו תמיד יותר מוחזקים מבבית.
גם אני, כשאני חוזרת הביתה אני צריכה ונטילציה, שופכת את כל היום על האיש שלי, אוכלת אוכל של בית, יושבת ישר בפינה שאני אוהבת ורגע מתפרקת.
והנה הפואנטה של הפוסט; ילדים אומרים כל מיני דברים.
כשאליה אור (בת שנתיים) אומרת משהו, אני צריכה לברר כמה פעמים למה היא ממש התכוונה. אם “ננה” זה בננה או ציצי בכלל (אל תשאלו למה היא קוראת ככה לציצי. גם לי זה לא ברור)
כשאוריין אומרת משהו, אני בטעות מתייחסת אליה כמו מבוגר, כי ככה היא נשמעת. אבל בפועל- היא שומעת, היא מחקה, היא מתנסה בתקשורת, כמו התינוקת- רק ברמה יותר גבוהה.
זה מתעתע, אבל היא באמת עוד לא יודעת לברר את הרגשות שלה ולתווך את עצמה, כמו מבוגר.
כאן המקום שלי לעזור- ולא לקחת כל מה שהיא אומרת פשוטו כמשמעו.
מקווה שהפוסט הזה עוזר לכן להבין קצת יותר את הילדותים, ובכל מקרה- הבאתי נקודת מבט של אשת מקצוע, שתוכל להסביר ולתת כלים פרקטיים-
מנקודת מבט של מדריכת הורים:
הרבה פעמים הילדים שלנו אומרים דבר אחד, אבל זה לא מה שהם מבקשים מאיתנו או זקוקים לו בפועל. זה יכול להיות ממש מבלבל ומתסכל.
איך נדע מתי הילד מביע את הרצון שלו וחשוב לנו לכבד אותו ומתי אנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי ולקחת את המושכות?
הייתי שמחה ממש לתת לכם איזה תרשים זרימה קליל ופשוט עם צ׳ק ליסט, שתעברו שלב אחרי שלב ותוכלו לדעת בסבירות גבוהה מה נכון לעשות בסיטואציה כזו.
המציאות היא קצת יותר מורכבת, כיוון שאף ילד הוא לא כמו ילד אחר.
ובכל זאת, כמה תרגילים שיעזרו לכם להבין אותם יותר
אחד הסימנים שיכולים לסמן לנו שאנחנו לא בכיוון, הוא שאנחנו ההורים מופעלים מאד רגשית. מתבצרים באשמה, מרגישים תקועים, אבודים, חסרי אונים.
בעייני זאת נקודת איתות טובה להאט ולשאול שאלות; מה קורה לנו שם? מה מפעיל אותנו כל כך?
אני מציעה ממש לכתוב אותן על דף ולענות מה שעולה:
מה הדבר הזה שהיא אומרת שמפעיל אותי?
איפה אפשר להרגיש את זה בגוף?
מה הרגש?
איזה מחשבות מציפות?
חשוב לתת לכל התחושות שלנו מקום ולגשת לתרגיל ברכות ולא בשיפוטיות.
ומכאן, נקיות, ניגשות לילד/ה
אחרי שהצלחנו להבין אותנו קצת יותר, אפשר לחזור לדאוג לילד.
נמשיך לכתוב על הדף, אבל הפעם- מכתב מנקודת המבט של הילד שלכם. לדוגמא:
“אני אוריין, וכל פעם שאמא שלי באה אני אומרת לה שהיא מפסיקה אותי באמצע המשחק כי…”
“הלוואי שהיא הייתה מבינה ש…” “אני בעצם זקוקה ל…” “היה עוזר לי אם…”
תכתבו כל מה שיש בתוככם, שרגע יצא על דף.
תופתעו לגלות כמה יכול לעלות ולהתבהר מתרגיל כל כך פשוט.
גם אם לא יעלה משהו חדש, עצם העצירה וההתכווננות לילד, לנקודת המבט שלו ולחיפוש המשאלות והרצונות שמתחת להתנהגות נותנים המון ערך לכל הצדדים.
סהר זיו (לחצי ליצירת קשר)
מלווה עסקים ונשים בתהליכי צמיחה, הזכרות במהות, וחיבור לאינטואיציה. מגיעה מעולם היוגה כדרך ופילוסופיה. מנחת מעגלי נשים, מדריכת יוגה להריון ואחרי לידה. אמא לאוריין ולאליה אור, בת זוג של יונתן, גרה בשאר יישוב קרוב לאדמה ולטבע.
דנה נתיב (לחצי ליצירת קשר)
דנה נתיב מטפלת רגשית הוליסטית בפסיכודרמה, מדריכת הורים, יועצת שינה ופרידה מחיתולים. מנהלת קהילה ״הורים גדלים יחד״ מרצה ומנחת סדנאות להורות מקרבת. גרה בבנימינה, בת זוג של רון ואמא של לני.
לקהילה של דנה: ‘הורים גדלים יחד’
