הפסקת הנקה בלילה – איך להתחיל?

ניגשת אליה, מחבקת, נותנת לה בקבוק מים. תוך כמה רגעים, היא נרדמת חזרה בדממה.
אני בהלם.
אשכרה? לא היה בכי, לא צרחות, לא ניסתה להפשיט אותי, לא כלום.
אני שוכבת שם לידה בדממה, הלב פועם בהתרגשות בחזה שלי, ואני מבינה שזה באמת קורה.
ובא לי לצחוק בהקלה, ובא לי לבכות מהפרידה-
כי אני קולטת שזה השלב הראשון בהיפרדות שלנו, וזה אשכרה קורה, ברגע, לפני שהייתי מוכנה באמת.

בהתעוררות הבאה כבר היה בכי היסטרי, וניסיונות לפלוש לחולצה, אבל החוויה הראשונה הייתה כל כך מעצימה, שכבר ידעתי שאין דרך חזרה.
חיבקתי וחיבקתי והרגשתי את הפרידה של שתינו, הרגשתי שהיא מבינה וזה פשוט מתסכל אותה, אבל היא מבינה. והיה לי מקום לזה, בתוכי. הבנתי אותה. בכיתי איתה. ונרדמנו יחד, מחובקות.
וידעתי שאני עושה את הדבר הטוב ביותר עבור שתינו.
הידיעה הזו חיזקה אותי בהחלטה ועזרה לי לא להשבר.

אחרי לילה של כמה התעוררויות קורעות לב כאלה, קמנו בבוקר, והרגשתי אחרת.
הרגשתי שהתגברנו על איזה מכשול יחד.

והרגשתי את זה גם ממנה- כאילו עברנו איזה גיבושון, ואנחנו קרובות יותר פתאום.
היא יותר מתרפקת עליי ומחבקת אותי, הלב שלי מתרחב והלב שלה פתוח. משהו השתנה- אבל לטובה.

אחרי כמה לילות, ההתעוררויות פוחתות, הבכי פוחת, וזה אשכרה קורה.
ההקלה בלב שלי עצומה! לא היה לי מושג כמה זה ישב עליי. ואיכשהו בתוך המסע הזה אני מגלה בתוך הלב שלי עוד מקום לאהוב אותה, וזה פשוט מרגש אותי.

אני כותבת את זה כי חשוב לי שזה יגיע לאימהות שחוששות לעשות את הצעד הזה-
ופשוט לא מצליחות לדמיין את זה – ‘כי מה, היא נרקוציצי’, ‘כי אין מצב שאצלינו זה יעבור בקלות’, ‘כי היא לא לוקחת מוצץ או בקבוק’. כי גם אני הייתי שם. 
זה אפשרי, וזה שווה את זה, כל כך.